כתבי ז'בוטינסקי

מכון ז'בוטינסקי, בשיתוף עם מרכז מורשת מנחם בגין, מוציא לאור מהדורה חדשה, מדעית, של כתביו האידיאולוגיים של זאב ז'בוטינסקי. הודות לתמיכתם של נשיא המדינה ראובן ריבלין וראש הממשלה בנימין נתניהו, הוקצה על-ידי משרד האוצר סכום נכבד למפעל המחקרי-הגותי הגדול הזה, ואנו יכולים לבשר כבר על צאתם לאור של שני הכרכים הראשונים: "לאומיות ליברלית" (ספר ראשון), "ארץ ישראל" (ספר ראשון). לצורך ביצוע הפרוייקט, הוקמה מערכת מדעית בראשותו של פרופ' אריה נאור, יו"ר הוועדה האקדמית של מכון ז'בוטינסקי. לכל כרך וכרך נבחר עורך משנה. לצד העורכים פועלים מתרגמים ועורכים לשוניים, ביניהם: המתרגם פטר קריקסונוב, הארכיונאית אירה ברדן ועורכת הלשון נילי לנדסברגר. רכזת המערכת של כל הפרוייקט היא היא אירית סיון. ועדת היגוי, המורכבת מנציגי מכון ז'בוטינסקי ומרכז בגין, מנהלת את הפרוייקט בכל היבטיו. את ההפקה מבצע בית ההוצאה לאור של מוסד ביאליק.

כרך "לאומיות ליברלית" מובאים 25 מאמרים שנכתבו בסוף המאה ה-19 ובעשור הראשון של המאה העשרים. המאמרים נכתבו ברוסית. רובם מובאים במהדורה זו בתרגום חדש, וכולם מלווים בהערות מנהירות הכרך נערך על-ידי פרופ' אריה נאור, ולצידו עבדה מערכת מדעית בראשות עורכת המשנה ד"ר אופירה גראוויס-קובלסקי, שהשקיעה זמן, ידע ומחקר לעומק. פרופ' נאור כתב מבוא מקיף, תחת הכותרת: "בראשית ברא – יחיד ולאום בהשקפת ז'בוטינסקי", ואילו המתרגם מרוסית פטר קריקסונוב כתב הקדמה על תרגום מאמריו המוקדמים של ז'בוטינסקי ראשית הכרך - פיליטונים שנכתבו בעקבות לימודיו של ז'בוטינסקי באיטליה בשלהי המאה ה-19, כגון חופש העיתונות, מעמד האפיפיור, חופש ההתארגנות של קבוצות יוצאות דופן, זכות החינוך הדתי וכדומה. בהמשך הכרך מאמרים שנכתבו על רקע התסיסה ברוסיה בראשית המאה העשרים, והם עוסקים בסוגיות כגון מהות הלאומיות, מעמדם וזכויותיהם של מיעוטים אתניים במדינה רבת-לאומים, אוטונומיה תרבותית ומבנה פדרלי של מדינות, וכדומה המאמרים של זאב ז'בוטינסקי בכרך זה, הם היסוד להשקפת עולמו של ז'בוטינסקי המשלבת לאומיות וליברליזם למיקשה אחת לרכישה 

בכרך "ארץ ישראל" כלולים 35 פריטים – מאמרים, הרצאות, נאומים ושירים. עורכת המשנה לכרך זה היא ד"ר יהודית קליק. זהו הכרך הראשון בסדרה העוסקת בארץ-יש בזכות של העם היהודי עליה, בתביעה לשלימותה הגאוגרפית והמדינית, בזיקת הזהות הלאומית היהודית לארץ, במשטר השורר בה בתקופת המנדט ובמשטר שיש לכונן בה בעתיד, בסיכסוך המתגבר עם הערבים ובהתפתחות היישוב לדברי העורך הראשי פרופ' אריה נאור, יצירתו של ז'בוטינסקי המובאת בכרך זה משקפת את צמיחתו מאידאולוג ותועמלן ציוני לאחד האישים בעלי ההשפעה בגיבוש האסטרטגיה הציונית בשלהי מלחמת העולם הראשונה, ואת התרחקותו ההדרגתית מעמדותיה של הנהלת התנועה הציונית, תוך כדי פיתוח חלופה אסטרטגית ומנהיגותית לעמדותיה הכרך נפתח במאמריו היסודיים שפורסמו ברוסית בשנים הראשונות לפעילותו הציונית, ובהם העמיד את הזיקה לארץ-ישראל במרכז ההוויה הלאומית. בהמשך מובאים דבריו כדובר המרכזי בדיון על תביעות הציונים לקראת ועידת השלום בתום מלחמת העולם הראשונה, עמדתו הייחודית בפרשת תל חי, תמיכתו במנדט הבריטי וראשית ביקורתו על מדיניות הנציב העליון שנועדה להפיס את דעת הערבים על חשבון העם היהודי בכרך זה מובאים מאמריו "על קיר הברזל" ו"האתיקה של קיר הברזל", שעיקרם הצורך להמשיך את המפעל הציוני למרות עמדות הערבים והתנכלויותיהם. המאמר "האתיקה של קיר הברזל" מובא בשתי גרסאות. את הראשונה כתב ז'בוטינסקי ברוסית ב-1923 ואת השנייה כתב ביידיש ב-1933.

כשנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, במאמר שפורסם ב-1 בינואר 1912 ושמו ''הורוסקופ'', כתב ז'בוטינסקי כי עומדת להתרחש ''מלחמת השמד בין שתיים או יותר מן המעצמות הראשונות במעלה, עם כל הטירוף הנשגב של השיטות המודרניות... תוך כדי מספר אבידות שלא יאמן והוצאת כספים אדירה כל כך במישרים, בעקיפין ובדרך אגב''.  עם פרוץ המלחמה, נשלח ז'בוטינסקי ככתב העיתון ''רוסקיה ויידומוסטי'' לחזית המערב. כאשר נכנסה תורכיה למלחמה ראה הזדמנות לפעול והכריז כי ''גורלנו תלוי בשחרור ארץ-ישראל מתחת השלטון התורכי, ובשחרור הזה צריכים אנו להשתתף בתור יחידה צבאית עברית''. במדריד הוא נפגש עם מאכס נורדאו, מנהיג האגף המדיני בהסתדרות הציונית, והעלה בפניו את הרעיון להקים כוח עברי שיילחם לצד בעלות הברית לשחרור ארץ-ישראל מעול התורכים. נורדאו התנגד לכך ואף כתב לנחום סוקולוב, חבר ההנהלה הציונית: ''אני דוחה בהחלט את תוכניתו (של ז'בוטינסקי) שהיא גם דמיונית וגם בלתי רצויה''. בתקופה זו החלו התורכים בגירוש המוני של יהודים מארץ-ישראל למצרים. ז'בוטינסקי ביקר את אוזלת ידה של ההסתדרות הציונית כלפי השלטון התורכי ובשהותו באלכסנדריה עזר בארגונם של ראשוני המגורשים. שם פגש בגיבור המלחמה יוסף טרומפלדור.  בי''ח באדר תרע''ה (4/3/1915) השתתפו ז'בוטינסקי וטרומפלדור באסיפה של צעירי הפליטים והחתימו כמאה מהם על נכונותם להתנדב לגדוד העברי תחת ממשלת אנגליה, בכדי לשחרר את ארץ-ישראל. הם התאמנו במסדרים צבאיים ותרגמו מונחים צבאיים לעברית. בעקבות הסכם בין טרומפלדור למפקד הצבא הבריטי במצרים, הוקם ''גדוד נהגי הפרדות של ציון'' (Zion's Mule Corps). למפקד הגדוד מונה הקולונל ג'ון הנרי פטרסון, אירי אוהד הציונות, וטרומפלדור היה סגנו. באפריל 1915 נשלח הגדוד לחזית גליפולי שם זכה להכרה מטעם הפיקוד הבריטי. אולם לפי ז'בוטינסקי, עיקר משימתו היה הקמת יחידה יהודית קרבית. הוא נסע לאיטליה ולצרפת ודיבר עם מדינאים שהכיר כדי להמשיך במאבקו למען הקמת הגדוד. לאחר שניסיונותיו אלו לא צלחו, הגיע לבריטניה וניסה לשכנעה כי האינטרסים שלה מחייבים מתן רשות ליהודים להילחם. כך, בסוף שנת 1916, לאחר שהתפרק ''גדוד נהגי הפרדות'', הגיעו ללונדון 120 מחייליו ונהפכו לגרעינו של הגדוד העברי. בכדי לשמש דוגמה, התגייס ז'בוטינסקי לגדוד כטוראי, עבר קורס סמלים וזמן קצר לפני שהלגיון יצא לארץ-ישראל, הועלה לדרגת סגן. לאחר שנתיים בהן נלחם ''בודד במערכה'' למען הקמת הכוח, נתפרסם ב-23 באוגוסט 1917 האישור מטעם ממשלת בריטניה ליצירתו של הגדוד העברי ''גדוד ה-38 של קלעי המלך'', אשר בבוא הזמן הוחלף שמו ל''הראשון ליהודה'' והוענק לו סמל עברי – המנורה. בפברואר 1918 נערך מצעד המוני של חיילי הגדוד בחוצות לונדון ולמחרת יצא הגדוד לחזית ארץ-ישראל. בסך הכול הספיקו להירשם לגדוד 10,000 איש ורק מחציתם הגיעו ארצה. באוגוסט 1918 נשלח הגדוד בפיקודו של ז'בוטינסקי להילחם בבקעת הירדן. ''ההתקדמות בתוך עבר-הירדן הייתה הניסיון הקשה ביותר שנתנסיתי בו'', סיפר ז'בוטינסקי. המבצע הצליח ומפקדו זכה לשבחים מאת הקולונל פטרסון, שאמר: ''מעולם לא אשכח את עוזו (של ז'בוטינסקי) בפיקוד על חוליית המקלעים''. יוצאי הגדודים הפכו למסד עליו הוקם ארגון ההגנה.

ראשית המנדט הבריטי והקמת ההגנה

עם כניסת הבריטים לארץ, ציפו היהודים לפריחה בפעילות הציונית ולתקופת בנייה ושקט, אולם הממשל הצבאי, בניגוד להצהרת בלפור, לא תמך במגמה זו והחל להערים קשיים על יהודי הארץ. ז'בוטינסקי, בתור דובר ''ועד הצירים'' במשא-ומתן עם הממשל הצבאי, מתח ביקורת חריפה על כך ובלבו כבר גמלהההחלטה לפרוש מ"ועד הצירים". במכתבואל אליהו זאב לוין-אפשטיין, יו"ר ועד הצירים, מיום 29 בינואר 1919, כתב, כי בשל ידיעות שקיבל מביתו הוא נאלץ לנסוע ללונדון בהקדם האפשרי, "ועל כן הנני מוכרח להתפטר ממשמרתי בוועד הצירים". והוסיף: "אוכל להמשיך את עבודתי במשרד רק עד יום השבת הבא"... במכתב אל רעייתו יוענה מיום 8 בפברואר כתב שהגיש את התפטרותו מ'ועד הצירים' בשל "סיבות אישיות". ופירט: "כמובן, לא הסתרתי את העובדה שלסיבות האישיות משקל זניח, שכן איני רוצה שישתמשו בשמי הטוב להצדקת המדיניות הנהוגה כאן כלפי היהודים". מכול מקום, המשיך ז'בוטינסקי למלא את תפקידו ב"ועד הצירים" עד 13 במרס 1919 ועל כך הודיע ד"ר הארי פרידנוואלד, יו"ר בפועל של ועד הצירים, במכתבו אל ראש המינהל הצבאי ב-19 במרס. ואילו בתחילת יולי 1919(ללא ציון היום) שלח מכתב חריף לגנרל אלנבי, בו כתב שעבודתו שלו הולכת ומתנפצת לרסיסים ''תחת הנטל הכבד של אכזבה, ייאוש, הבטחות מופרות ואנטישמיות''. ז'בוטינסקי ביקש מאלנבי לקבוע לו ריאיון כדי לדבר עמו בגילוי לב... תשובה קיבל ממטהו של אלנבי ב-12 ביולי 1919 לפיה: "למפקד העליון יועצים מתאימים לענייני מדיניות, ואין הוא מוכן להעניק ריאיון ללויטננט מגדוד 38 של הקלעים המלכותיים כדי לדון עמו בנושאים אלה". ז'בוטינסקי שוחרר מהצבא ב-2בספטמבר 1919. לאחר שחרורו מהצבא, התיישב ז'בוטינסקי עם בני משפחתו בירושלים. דאגתו העיקרית הייתה נתונה לגדודים ולחייליהם. אחת ממטרותיו בהקמת הגדודים הייתה ליצור בארץ-ישראל כוח מגן יהודי, ובסוף 1919 החל בבניית ארגון ההגנה. כאן נתגלתה מחלוקת בינו לבין נציגי מפלגות הפועלים שביקשו להקים ארגון מחתרתי. ז'בוטינסקי טען מנגד, כי בירידה למחתרת יש משום ויתור על זכויות יסוד, וכי ארגון הגנה חשאי אינו מספיק כדי להבטיח את שלום הישוב. הוא דרש מהשלטונות לקבל נשק ומשסירבו לדרישה זו, החל הארגון לרכשו בסתר. ז'בוטינסקי התעקש כי הקמתם של הגדודים היא תנאי ראשוני לביטחון הישוב ולפיתוח העבודה הציונית בארץ: ''נותר לנו להגן על ארץ-ישראל, שלא תהיה תלויה בחסדו של החייל האנגלי ולא בחסדו של השוטר הערבי'', אמר

פרעות תר''פ ומאסרו בכלא עכו 

כאשר דן מושב הוועד הזמני בבעיית הגנת הישובים בגליל העליון, טען ז'בוטינסקי שהגנה אמיתית על מושבות הצפון אינה אפשרית, וכי אם ייתפס גדוד יהודי בידי פורעים ערבים יהיה זה גזר-דין מוות עבור המגינים, או במקרה הטוב יותר: שבי. הוא קרא להשיב לפנים הארץ את מגיני תל חי – שבראשם עמד טרומפלדור. חברי הוועד הזמני דחו את דבריו ובהתקפות הערבים, שהגיעו לשיאן ב-י''א באדר תר''פ (1/3/1920), נפלה תל-חי ומגיניה נהרגו. האירוע זעזע עמוקות את ז'בוטינסקי, אשר טען כי חובת הוועד הייתה לשלוח כוחות עזר למגינים או לפנותם, אך במקום זאת חברי הוועד ''השאירו קומץ צעירים וצעירות לבדם, בחווה קטנטונת, המוקפת אלפים של בדואים מזוינים היטב, הרי יש בוודאי מי שהוא האשם בקלות דעת נוראה זו''. ז'בוטינסקי לא הטיל ספק ברוח ההתנדבותית של טרומפלדור וחבריו ובנכונות למלא חובה לאומית, אף לא במחיר הקרבת חיים. אך הוא פקפק ביכולתו של הישוב המאורגן למלא חובתו ולעשות למען יהיה ערך לקורבנות הדם. בעצרת אבל שנערכה בחצר בית-העם בירושלים, הוא נאם: ''ומה ההבדל בין אלה שנהרגו ונפצעו, לאלה, שבמקרה עוד לא פגע בהם כדור? אותה רוח ניהלה את כולם, אותו שיר המרד''. הוא סיים דבריו בכך ש''במותם ציוו לנו הלוחמים את הזכות על הגליל''.  כשהבין ז'בוטינסקי שמושל ירושלים, הקולונל סטורס, מתעלם מאזהרותיו על כך שהערבים מתכוננים לבצע טבח ביהודים בחג נבי-מוסא, ארגן יחד עם פנחס רוטנברג כ-600 חיילים משוחררים, יוצאי הגדודים ומתנדבים, והקים את יחידת ההגנה הראשונה בארץ. באפריל 1920, החלו הערבים פורעים ביהודי ירושלים ובמשך שלושה ימים הרגו שישה יהודים ופצעו למעלה ממאתיים. כששמע ז'בוטינסקי ש-19 חברי ההגנה שנאבקו בפורעים נאסרו, הלך למטה המשטרה והכריז כי בתור מפקד הארגון, הוא מקבל על עצמו את האחריות והאשמה וכי את יתר הנאשמים יש לשחרר לאלתר: ''אם רואים אתם אותם כאשמים, הרי גם אני אשם, כי אני מנהיגם. אם עומדים אתם על מאסרם, עליכם לאסור גם אותי'', אמר. ז'בוטינסקי נאסר ב-7 באפריל, הוא ניהל את הגנתו בעצמו וניסה להצדיק במשפט את מעשיו ומעשי חבריו. הוא נידון ל-15 שנות מאסר מלוות בעבודות פרך ונכלא במבצר עכו. מאסרו עורר סערת רוחות בכל רחבי העולם, ב-26 באפריל הוכרז ביישוב היהודי יום אבל וצום כללי. בלונדון נערכו אסיפות מחאה, באחת מהן קרא נורדאו: ''אל דומיה, כל עוד מצפונה של הציונות כלוא במאסר עכו!''. גם בבית הנבחרים הבריטי התחוללה מהומה ובלחץ דעת הקהל הומתק גזר דינו של ז'בוטינסקי שהוכרז כ''מגן ירושלים'', לשנת מאסר אחת. עונשם של חבריו הופחת משלוש שנים לשישה חודשים. בראשון ביולי 1920 הוחלף הממשל הצבאי הבריטי בממשל אזרחי, שבראשו הועמד הרברט סמואל, הנציב העליון הראשון בארץ-ישראל. סמואל הכריז בנאומו בחיפה ב-8 ביולי, על מתן חנינה לכל אסירי המאורעות והם שוחררו ללא תנאים. בשבתו בכלא היה ז'בוטינסקי מרצה בפני חבריו על שלל נושאים, כגון: צ'כוב וגורקי, הרצל ואחד העם. הוא תרגם את ''הקומדיה האלוהית'' של דנטה אליגיירי מאיטלקית לעברית וכן מבחר מסיפורי שרלוק הולמס. כמו כן, כתב את שיר אסירי עכו, לזכר טרומפלדור, אותו הפך לסמל מאבקו של העם היהודי לשחרור לאומי.

חבר בהנהלה הציונית

במארס 1921 הזמין וייצמן את ז'בוטינסקי להצטרף להנהלה הציונית, ויחד עם נחום סוקולוב לנהל את המחלקה המדינית ולבצע תפקידים נוספים. ז'בוטינסקי ראה חשיבות עליונה בחידוש פעילות הגדודים, וטען כי בלי כוח צבאי יהודי לא יתכן רוב יהודי בארץ. ביולי 1921 במושב הוועד הפועל הציוני נתקבלה דעתו בנושא. ז'בוטינסקי נרתם לפעילות ''קרן היסוד'' שפנתה ליהודי העולם וביקשה מהם להפריש מעשר מכל אשר להם למען בניין ארץ-ישראל. הוא היה חבר דירקטוריון הקרן ומנהל מחלקת העיתונות והתעמולה.  בנובמבר 1921 יצא ז'בוטינסקי לאמריקה ובמשך שבעה חודשים נאם ביותר מחמישים ערים. ביוני 1922 חזר ללונדון, שם הראה לו וייצמן את טיוטת ''הספר הלבן'' של צ'רצ'יל, על פיו נגזל עבר הירדן המזרחי מתחום הבית היהודי הלאומי. הוועד הפועל הציוני התכנס באותו יום בכדי להצביע על קבלת הספר, וייצמן הצביע בעד ואילו ז'בוטינסקי שראה בו את תחילת חיסול הציונות, הצביע נגד, אך לא התפטר מההנהלה. הוא קיבל על עצמו את האחריות כי הרגיש שיהיה זה לא הוגן לעזוב ולהשאיר את חבריו לבד במערכה ברגע גורלי זה.  הבריטים הציעו להקים מיליציה משותפת של יהודים וערבים. ז'בוטינסקי התנגד לרעיון זה בטענה שזו תהיה מורכבת מרוב ערבי. הוא הציע תוכנית להקמת ''כוח צבאי בארץ-ישראל'' בה יוקם חיל-מצב יהודי במסגרת הצבא הבריטי כדי להגן על העלייה לארץ ועל היישוב הקיים. באותה תקופה נתגבשה עמדתו בנושא השאלה הערבית. בנאומו במושב הוועד הפועל הציוני בפראג, ביולי 1921, טבע לראשונה את המושג ''קיר הברזל'', שמשמעו סתימת כל פרצה שתשלה את הערבים כי ניתן להרוס את הבניין הציוני אם רק יתמידו בהתגרותם האלימה. הוא הזהיר שאת הערבים אין לרמות וכי מוטב לדבר עימם גלויות, והם מתוך תבונתם יקבלו עליהם את דין הקמת המדינה היהודית. ז'בוטינסקי היה משוכנע כי הזכות המוסרית על ארץ-ישראל נמצאת בידי היהודים, והסביר כי זהו המקום היחידי בעולם בו יוכלו היהודים להקים מדינה, בעוד לערבים יש מדינות רבות אחרות לחיות בהן. ז'בוטינסקי הבטיח לערבים כי כאשר ישלטו היהודים על ארץ-ישראל, תוענק להם אוטונומיה לאומית ותרבותית מלאה, כמיעוט לאומי. הוא מעולם לא ביקש לגרשם מן הארץ. 

הקרע בהנהלה הציונית והקמת ברית הצה''ר

במושב הוועד הפועל הציוני בברלין שנתקיים בינואר 1923, חל קרע גלוי בין ז'בוטינסקי לבין וייצמן ותומכיו. חברי ההנהלה הציונית האשימוהו בקשרים עם סמיון פטליורה, המדינאי האוקראיני שתחת שרביטו נערכו פוגרומים ביהודי אוקראינה בשנת 1919. ז'בוטינסקי הציע להקים גדוד יהודי שיתלווה לצבא האוקראיני וימנע הישנותם של פוגרומים, רעיון שלא יצא בסופו של דבר לפועל. ב-18 בינואר הגיש ז'בוטינסקי את התפטרותו מההנהלה הציונית ומההסתדרות הציונית גם יחד.  בשנת 1924 עבר ז'בוטינסקי לפאריס, ופתח בה משרד שתפקידו לרכז ולארגן את כל קבוצות האופוזיציה בהסתדרות הציונית. סביב משרד זה נתגבשה מפלגה חדשה שכינתה עצמה ''הציונים הרוויזיוניסטים'' ונועדה להוות אופוזיציה בציונות. היא כינסה את ועידתה הראשונה באפריל 1925 והחליטה: ''מטרת הציונות היא - הפיכתה של ארץ-ישראל (כולל עבר הירדן) לקהילה יהודית בחסותו של רוב יהודי מובטח''.  ז'בוטינסקי דרש כי התנועה החדשה תוקיע את הספר הלבן. הגוף החדש, ''ברית הצה''ר'', הוכרז כחלק בלתי נפרד מההסתדרות הציונית העולמית. הוועד הפועל שלו החליט כי על ז'בוטינסקי להתייצב בראש הרשימה הרוויזיוניסטית בארץ בבחירות לקונגרס הציוני הקרוב. בקונגרס הציוני ה-14 בווינה ב-1925, היה ז'בוטינסקי הציר האחד והיחיד שנבחר ברשימה רוויזיוניסטית. נאומו עשה רושם רב, הוא קרא בו: ''תובעים אנו עלייה חופשית''.  בביקורו בארץ-ישראל ב-1926, הוזמן ז'בוטינסקי להשתתף במושב הוועד הלאומי. בהשפעתו ובהשפעת יצחק בן צבי הצביע הרוב המכריע בעד ההצעה לתבוע מהממשל לארגן יחידה צבאית יהודית במסגרת חיל הספר העבר-ירדני המתוכנן.  בסוף 1928 חזר ז'בוטינסקי לאירופה כדי להשתתף בוועידה העולמית השלישית של הצה''ר וביולי 1929 יצא שוב לאירופה להשתתף בקונגרס הציוני ה-16 בציריך. בנאומו בקונגרס האשים את ההנהלה הציונית בכך שהיא מתייחסת בקלות ראש לתלונות היישוב נגד ממשלת המנדט ובעיקר התנגד לצירוף נציגים לא ציוניים שלא נבחרו על-ידי איש להנהלת הסוכנות היהודית.  ליציאתו לקונגרס קדמה התנגשות במושב אסיפת הנבחרים, שנערך ב-3 ביולי בתל אביב. ז'בוטינסקי נזדעזע מגילויי האלימות אשר הפגינו נציגי השמאל כלפי תומכיו ובמאמר בשם ''שנאה'', כתב: ''באסיפה יהודית, בתוך עיר יהודית לגמרי, ראיתי בני אדם מוכים'' ולמראה ארשת פני המתקיפים: ''הבעה כזו של שנאה לא-אנושית לא ראיתי אפילו ברוסיה, אפילו לא בין הערבים בימי פרעות ירושלים''. ב-23 בדצמבר נשא נאום באסיפת המונים בתל-אביב בפני קהל של 6000 איש. בנאומו מתח ביקורת קשה על המדיניות הציונית ועל הוויתורים לערבים - ויתורים שתמורתם לא יושג דבר.  בשנת 1929 התחוללו מאורעות דמים כנגד היהודים (פרעות תרפ''ט). ז'בוטינסקי הבין כי מדיניותו של ויצמן פשטה את הרגל וכי לא ניתן עוד לסמוך על בריטניה. ביוני 1931 כתב: ''יחסינו עם ממשלת המנדט הגיעו לשלב מסוכן מאוד. פעולה נגדית תוכיח במהרה אם כדאי להמשיך בניסיון עם אנגליה''.  בעקבות המאורעות יצא ז'בוטינסקי למסע הרצאות באירופה ובדרום אפריקה, במגמה לעורר את דעת הקהל היהודית ולאלץ את ההנהלה הציונית לכונן ועדה יהודית נרחבת שתפתח במתקפה נגד ממשלת בריטניה. בעת ביקורו בקהילה היהודית בדרום אפריקה קיבל הודעה כי נאומיו ומאמריו מרגיזים את הערבים, וכי גם הנציב הבריטי אינו מרוצה מהם. כשביקש לחזור ארצה נודע לו כי הממשל הבריטי החליט לבטל את אשרת הכניסה שלו לארץ בתואנה שהוא מסכן את השלום בין שני חלקי האוכלוסייה. כך נסגרו בפניו שערי ארץ-ישראל. 

הפילוג בצה''ר

ב-28 באוגוסט 1932 נפתחה בווינה הוועידה העולמית החמישית של הצה''ר. ז'בוטינסקי פתח את הוועידה בנאום על המדיניות האנטי-ציונית של ממשלת המנדט. בוועידה שררה התנגדות קשה למדיניות שהציע ז'בוטינסקי בנושא זיקת התנועה להסתדרות הציונית. מאיר גרוסמן ביקש לשתף את התנועה בממסד הציוני הקיים, ואילו ז'בוטינסקי ביקש לנתק את היחסים עם ההסתדרות ושאף ליצור גוף ציוני חדש ועצמאי. חילוקי הדעות ומאבקי הכוח ביניהם גברו וז'בוטינסקי התלבט כיצד להמשיך ולנהל את ענייני התנועה, ואף הרהר באפשרות העברת תואר הנשיא לגרוסמן. גרוסמן מונה לסגנו של ז'בוטינסקי עוד בוועידת היסוד של התנועה ב-1925. הם שיתפו פעולה במאבק למען יצירת הגדודים ובייסוד העיתון ''די טריבונע'' ב-1915. באפריל 1931 התכנסו שני הצדדים בבולון שבצרפת בניסיון לליבון הבעיות, אך הפשרה שהושגה שם לא החזיקה מעמד. בקונגרס הציוני ה-17 החריף הקרע ביניהם לאחר שז'בוטינסקי סירב בתוקף להרכבת קואליציה יחד עם מפלגות אחרות ולאחר שנדחתה הצעתו ליצירת רוב יהודי משני עברי הירדן. באקט דרמטי הוא קרע את כרטיס הציר שלו ועזב את האולם.  גרוסמן נותר לבדו בזירה הפוליטית והבין כי הדרך סלולה בפניו לתפוס את הנהגת התנועה. ז'בוטינסקי החליט לפרוש לחופשה בת חצי שנה יחד עם משפחתו ולהתרחק מענייני התנועה, אך המשיך לעקוב אחר המתרחש וכל אותה עת לא הסכים עם הקו אותו הוביל גרוסמן. ז'בוטינסקי ידע כי בארץ-ישראל קיימת קבוצה של תומכים נלהבים של מדיניותו ולא יהיה הוגן להשאירם לבדם. כך קטע את חופשתו לאחר פחות מחודש וחזר לזירה הפוליטית. הצה''ר הייתה מפולגת ושסועה. ב-28 וב-29 בספטמבר 1931 נתכנסה הנהלתה העולמית בעיר קאלה שבצרפת בניסיון נוסף לפתור את חילוקי הדעות. לאחר ויכוחים לוהטים הושגה ''פשרת קאלה'' – הצה''ר הוציאה עצמה מההסתדרות הציונית והחליטה לפעול מעתה באופן עצמאי, בעיקר בכל הקשור לפעילות המדינית, להקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל ולאיסוף כספים למען התנועה. אך פשרה זו רק החריפה את המחלוקת ביתר-שאת ועוררה ביקורת בחוגי התנועה השונים. גם ניסיון לפיוס בוועידת קאטוביץ', במרץ 1933, לא הועיל ועם סיומה נסע ז'בוטינסקי ללודז', שם הודיע ב-22 במרץ: ''מיום זה והלאה הנני לוקח על עצמי את ההנהלה של ברית הצה''ר העולמית וכל ענייני התנועה העולמית''. הודעתו זו הפתיעה חברי תנועה רבים ואף את מקורביו. מכאן ואילך נפרדו דרכיהם של גרוסמן וז'בוטינסקי. הפילוג בתנועה היה סופי ולבחירות לקונגרס הציוני התייצבו שתי רשימות רוויזיוניסטיות: הצה''ר בראשות ז'בוטינסקי והרשימה הרוויזיוניסטית בראשות גרוסמן.

 במהלך סבב ההרצאות שערך, הגיע ז'בוטינסקי בחורף 1923 לריגה בירת לטביה, שם פגש בארגון תלמידי תיכון בשם ''הסתדרות הנוער הציוני האקטיוויסטי ע''ש יוסף טרומפלדור'', בראשותו של אהרון פרופס. קבוצה זו היוותה את הגרעין לתנועת הנוער בית''ר (ברית יוסף תרומפלדור), בה ראה ז'בוטינסקי את גולת הכותרת של פועלו הציוני. הוא הטיף לעיצוב טיפוס עברי חדש, ''גאון ונדיב ואכזר''. גאון דהיינו זקוף קומה, לוחם נועז, נדיב כלפי זולתו המתייחס כבן מלך אל בן מלך אחר ומתאכזר אף לעצמו. דור חופשי מתסביכי הגלות, המוכן תמיד לעמוד לשירות העם. ז'בוטינסקי הגיע למסקנה, כי אם העם היהודי מבקש לזכות במדינה משלו על אדמת ארץ-ישראל, עליו לדאוג שיקום דור חדש, דור שיש לחנכו ולהכשירו למאבקים. הוא גרם לנוער היהודי המדוכא להבין שגורל האומה נתון בידיו שלו עצמו וכך החזיר לצעירים את כבודם העצמי, את גאוותם הלאומית ואת האומץ לחיות וגם — למות. כדוגמת שלמה בן יוסף, שלפני עלותו לגרדום חרט על קיר תאו בכלא את המילים: ''למות או לכבוש את ההר'', הלקוחות משיר בית''ר. את תורת בית''ר הנחיל ז'בוטינסקי בשבעת עקרונות הנדר: 

ציון: רק ארץ-ישראל יש בכוחה לפתור את בעיית עם ישראל ולהקל מצוקתו בפזורה.

חד-נס: העיקרון היסודי המבדיל את בית''ר מתנועות אחרות הוא ''החד-נס'' (מוניזם, דגל אחד). הדגל היחידי, הצו העליון והשליט היחידי של התנועה, הוא אידיאל הקמת מדינת היהודים. ז'בוטינסקי סבר כי ''שני אידיאלים הם אבסורד, ממש כשני אלוהים, כשני מזבחות וכשני בתי קודש... אם הציונות היא אידיאל אין עוד שאיפה עצמאית ושוות זכויות אחרת יכולה לדור בכפיפתה''.

שפה עברית: תנועת בית''ר רואה בשפה העברית את שפתה הלאומית, היחידה והנצחית של העם בישראל. יהודי שאינו יודע עברית — אינו יהודי שלם.

הדר: מילה הטומנת בחובה יופי חיצוני, גאווה, דרך ארץ, נאמנות ועוד ערכים נעלים רבים, היא התגלמות האנושיות. על ''ההדר הבית''רי'' להיות שאיפתו של כל אחד ואחד, כל צעד וכל פעולה שעושה הבית''רי צריכים להיות בבחינת הדר. 

גיוס: על הבית''רי להיות מוכן לכל שירות למען העם. מושג זה לקח ז'בוטינסקי ממופת דמותו של טרומפלדור.

מגן: אחד העקרונות האידיאולוגים של בית''ר הוא כוננות צבאית. בית''ר תובעת מכל חבריה להשתלם השתלמות צבאית ולדעת להשתמש בכלי נשק בכדי להיות מוכנים בכל שעה להיענות באופן אישי לקריאה להגנה.

ציות: משמעת מרצון. בנכונות לציית יש משום תרומת כוח למאמץ העם ושמירה על יציבותו ואחדותו הלאומית.

חיים ארלוזורוב, יו''ר ההנהלה הציונית בארץ-ישראל, נרצח על ידי שני אלמונים שעה שטייל עם רעייתו על חוף ימה של תל אביב, בליל שבת ה-16 ביוני 1933. רצח זה שטף את התנועה הציונית בגל של עלילות שקר, גילויי שנאה עיוורת והתכתשויות פוליטיות. היישוב היהודי נסחף במאבק הפוליטי בין הימין לשמאל. ההסתדרות הקימה ועדת חקירה מיוחדת בראשותם של שאול אביגור ודב הוז לבדיקת הפרשה. שלושה מחברי תנועתו של ז'בוטינסקי: אב''א אחימאיר, מנהיג האגף המכסימאליסטי בתנועה, אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט, נעצרו כחשודים במעשה. למן הרגע הראשון היה ז'בוטינסקי משוכנע בחפותם של תלמידיו ובמשך למעלה משנה ניהל מאבק לשחרורם ונגד טיפול השלטונות הבריטים בפרשה. הודות לעמדתו התקיפה התעוררה דעת הקהל בעולם בעד זיכויים. תנועת העבודה פתחה במלחמה נגד ז'בוטינסקי ותנועתו. הקונגרס הציוני ה-18 שנתכנס בפראג בין ה-21 באוגוסט עד ה-3 בספטמבר 1933, בו הושמצה התנועה הרוויזיוניסטית וחבריה הואשמו ברצח, היה חוויה כואבת לכל משתתפיו. לאחר סיומו אמר ז'בוטינסקי: ''על אחת בלבד אני מצטער: שקונגרס ציוני נהפך על-ידי פרובוקציה שמאלנית זאת לבית-בושת''. ב-1934 זוכו הנאשמים, אך הדי הפרשה לא דעכו. רצח ארלוזורוב הביא את היישוב בארץ אל סף מלחמת אחים, ופילג את היהודים בעולם כולו לשני מחנות עוינים. המסע נגד ההסתדרות הגיע לשיאו במאמר ''כן לשבור!'' שפרסם ז'בוטינסקי ב-4 בנובמבר 1932, אשר גרם לסערת רוחות בחוגים הציוניים. במאמר קרא ז'בוטינסקי לשבור את המונופול של ההסתדרות ושלטונה: ''מצבו של עם בגולה הוא המצב הבלתי נורמאלי מכל שאפשר לתאר. זהו מצב של מחלה אורגנית עמוקה'', ולכן ''ייתכן שבארצות אחרות זאת-היא אמת קדושה, כי חובתו העליונה של הפועל היא הסולידאריות המעמדית שלו עם יתר הפועלים... אך בשעה שעם רוצה לבנות את מולדתו, אין

סולידאריות מעמדית זאת יכולה להיות החובה 'העליונה': הסולידאריות הלאומית עומדת מעליה''. 

כדי למנוע את העמקת הקרע, פנה ז'בוטינסקי אל הוועד הפועל של הסתדרות העובדים הכללית כדי לנסות לשפר את היחסים בינה לבין הסתדרות העובדים הלאומית. אחרי מו''מ ממושך שהתקיים בלונדון באוקטובר-נובמבר 1934 בין דוד בן גוריון בשם מפא''י וההסתדרות הכללית, לבין ז'בוטינסקי בשם הצה''ר וההסתדרות הלאומית, הגיעו השניים לכלל הסכם שהיה אמור להפיג את המתח בין שני המחנות ולחולל יחסים תקינים. כן הסכימו על חלוקת עבודה צודקת ומאורגנת, שוויון כל הפועלים בקבלת עבודה, איסור על קנוניות בין מעבידים ומפלגות פוליטיות בשוק העבודה.

ההסכם שנועד בעיקרו למניעת אלימות ולהרגעת הרוחות, נתקבל על ידי תנועת ז'בוטינסקי, אך נדחה במשאל חברים שנערך בהסתדרות הכללית. הקרע בין המחנות החריף.

בשנת 1934 יזמה ההנהלה העולמית של ברית הצה''ר תנועת עצומה - ''פטיציה'' עולמית. העצומה פנתה

 לפרלמנטים ולראשי מדינות שונות בכדי לעורר את תשומת לבם לטרגדיה של הגולה היהודית ותבעה מהם לסייע לעם היהודי בהקמת ביתו בארץ-ישראל. ההנהלה הציונית הוקיעה את תנועת העצומה בטענה שזו גורמת נזק לתנועה הציונית. ז'בוטינסקי ותומכיו הואשמו ב''הפרת המשמעת הציונית'' וההנהלה דרשה להחרים את העצומה, אך על אף החרם חתמו עליה 600 אלף יהודים בעשרים וארבע ארצות. 

עם סירובה של ההסתדרות הכללית לאשר את הסכם ז'בוטינסקי-בן-גוריון נתברר שאין כל אפשרות לייצב את היחסים בין ברית הצה''ר לבין יתר הגורמים בהסתדרות. באפריל 1935 קיבלה ההנהלה העולמית של הצה''ר החלטה להקים הסתדרות ציונית עצמאית.

''שלושה תפקידים מוטלים עכשיו על הצה''ר'', הכריז ז'בוטינסקי, ''ראשית – להגביר, להעמיק ולארגן את תנועת החרם נגד גרמניה... שנית – תפתח בחודשים הקרובים תנועת הפטיציה... שלישית – עומדים אנו להקים בארץ-ישראל את 'ההסתדרות' השנייה, את ההתאגדות המקצועית הגדולה של אנשי-עבודה ציוניים, המתנגדים לצורת המלחמה המעמדית''.

ז'בוטינסקי ראה בהסתדרות הציונית החדשה (הצ''ח) ניסיון ראשון של התארגנות אומה חסרת מדינה הבוחרת את נציגיה. הקונגרס הראשון של הצ''ח התכנס בווינה בספטמבר 1935. במושב הפתיחה הציג ז'בוטינסקי נוסחה חדשה להגדרת המטרות הציוניות, בנאומו אמר: ''חיים אנו, כפי הנראה, על מפתנה האחרון של התהום, ערב השואה המכרעת בגטו העולמי... אין זאת אלא מטרה צנועה מאוד: רק – נורמאליזציה של עם ישראל. שיהא נורמאלי כאומה הצרפתית הגדולה או כאומה הדנית הקטנה: כולן במדינות שלהן, כולן בנות חורין, ללא גלות''. ז'בוטינסקי קרא לקונגרס זה ''קונגרס של תקווה'' וקיווה שבו תוכרז מטרתה המיידית של הציונות: יצירת מדינה עברית בארץ-ישראל בעלת רוב יהודי בשתי גדות הירדן.

ז'בוטינסקי והאצ''ל

האצ''ל קם מתוך שורות ההגנה לאחר מאורעות הדמים בשנת תרפ''ט. אברהם תהומי, מפקד מחוז ההגנה בירושלים, פרש יחד עם קבוצת מפקדים ב-10 באפריל 1931 והקים את ''הגנה ב''', הידוע גם בשמות ''ארגון ב''', ''הארגון המקביל'' ו''הגנה לאומית''. השם אצ''ל — ארגון צבאי לאומי, הופיע לראשונה בעיתון ''המצודה'' בקיץ 1932. פרישת תהומי נבעה בין השאר מחילוקי דעות שהתגלעו בין חברי ההגנה, בנושא תפקודו הלקוי של הארגון בזמן הפרעות. חלק מהוויכוח נסב סביב הטענה, ששיטת ההבלגה פשטה את הרגל וכי יש לנקוט פעולות גמול נגד הערבים, מתוך שההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה.

תהומי פנה אל ז'בוטינסקי מתוך הערכה רבה אליו כמנהיג ציוני, המסוגל לתמוך בארגון ולקדמו. בראשית 1937 ניסה לאחד שוב את שני הארגונים, הגנה ב' והגנה, וביקש לשכנע את ז'בוטינסקי לתמוך במיזוג. ז'בוטינסקי התנגד וטען שאם יתממש ניסיון האיחוד לא יישאר בארץ גוף עצמאי שיוכל להתנגד לתוכנית החלוקה, כיוון שהסוכנות היהודית, שההגנה נתונה למרותה, תומכת בה. כמו כן, הוא התנגד למדיניות ההבלגה שנקטה ההגנה, שפירושה אי תגובה לרצח יהודים. תהומי המשיך בניסיון האיחוד, אלא שהוא לא העריך את עוצמת השפעתו של ז'בוטינסקי על חברי הגנה ב'. אלה התקוממו נגד רעיון שילובם מחדש בהגנה. הם נתנו לארגון העצמאי משנה תוקף וכינוהו סופית בשם ''ארגון צבאי לאומי''.

עד לפרוץ מאורעות אפריל 1936 עסק האצ''ל באימונים וברכישת נשק. משפרצו המאורעות שנתארכו לשלוש שנים, נדרש האצ''ל לגייס חברים נוספים לשורותיו ולהחליט האם להמשיך במדיניות ההבלגה או להתחיל בפעולות תגובה. גם ז'בוטינסקי התלבט בשאלה זו עד להסלמת המהומות, אז הבין כי הגיעה העת לפעול. במאמרו ''הבלגת הישוב עד מתי?'', הוא תקף את מדיניות ההבלגה: ''בארץ-ישראל יש צעירים בקרב השמאל והימין, שאינם מפחדים מפני התנגשות עם חיילים בריטיים, שמכריחים אותם לשחק תפקיד של מוגי-לב''.

ז'בוטינסקי זימן את תהומי לפגישה בפאריס, שם חתמו ב-5 בדצמבר 1936 על הסכם חשאי, לפיו תהומי ''קיבל את תפקידו בתור מפקד הארגון מידי נשיא הצ''ח (ז'בוטינסקי) וינהל את הארגון ברוח הוראותיו''.

ההסכם לא האריך ימים, וכחמישה חודשים לאחר החתימה, באפריל 1937, פרש תהומי מהאצ''ל וחזר עם חבריו לשורות ההגנה. ז'בוטינסקי נותר כסמכות העליונה של הארגון, כינויו המחתרתי היה ''מנדלסון''.

הוא החליט כי מעתה ישא מפקד האצ''ל גם בתואר נציב בית''ר בארץ-ישראל. הוא נפגש עם דוד רזיאל בפאריס ובספטמבר 1938 מינה אותו לראש הארגון. ז'בוטינסקי ראה בו את התגלמות המורד העברי הנכון למלחמה ולהקרבה, ואמר: ''לאיש כמוהו אני מחכה זה 15 שנה''. רזיאל מונה להיות ''ראשון בין שווים'' והיה עליו להתייעץ עם כל חברי הנהלת האצ''ל לפני קבלת החלטות. מצב זה יצר סכסוכים וחילוקי דעות בין החברים, בעיקר עם אברהם (יאיר) שטרן. הקרע בין המחנות גדל גם על רקע פעולות העלייה ''הבלתי לגאלית'', שהאצ''ל נטל בהן חלק פעיל, והקמת תאי האצ''ל באירופה — מהלך שז'בוטינסקי התנגד לו. בפברואר 1939 כינס ז'בוטינסקי ועידה בפאריס בה קבע תנאים למדיניות הארגון, אך חילוקי הדעות בין רזיאל לשטרן לא פסקו. הפילוג נעשה ביוני 1940 סמוך לפטירתו של ז'בוטינסקי, באוגוסט אותה שנה, כאשר שטרן הקים ארגון מחתרת נוסף — האצ''ל בישראל, שלימים הפך ללח''י — לוחמי חרות ישראל.

דוד רזיאל נפל בעיראק ב-21 במאי 1941 כשנשלח לפעולת מודיעין וחבלה מטעם הצבא הבריטי. יעקב מרידור מילא את מקומו זמנית עד שמנחם בגין הגיע ארצה, ובדצמבר 1943 קיבל את הפיקוד על האצ''ל. כחודש לאחר מינויו הוא הכריז על המרד.

סמל האצ''ל שהופיע בסוף שנות השלושים מתאר את ארץ-ישראל על שתי גדות הירדן ומעליה מתנוססת הכתובת ''רק כך'' — כיבוש הארץ ובניית מדינה לעם היהודי רק בדרך המאבק והכיבוש ולא בפאסיוויות. בעיני ז'בוטינסקי היה האצ''ל - ארגון מזוין שפעל מחוץ לשליטת ההנהגה הציונית - בעל משמעות פוליטית מרכזית ומסגרת לקידום מטרות לאומיות. הוא כינה אותו ''החזק והחשוב שבנכסינו''.

מאורעות תרצ''ו — תרצ''ח

על סמך ידיעות שקיבל, הזהיר ז'בוטינסקי כי הוועד הערבי העליון מתכנן לפרוע ביהודי הארץ. הממשל הבריטי התעלם מאזהרותיו ומאורעות הדמים פרצו. כל אותה עת נקטו הבריטים עמדה פאסיווית כלפי הערבים.

חברי מפקדת האצ''ל ביקשו להגיב ולפעול נגד הטרור הערבי, אך גישתו של ז'בוטינסקי בשנים 1936 - 1937 הייתה להמשיך בהבלגה שהטילה ההנהלה הציונית על היישוב, כדי לשמור על חזית אחידה של יהודי הארץ. אך לאור חוסר הביטחון הגובר בקיץ 1937, הוא נוכח כי השקפתו המדינית עומדת בניגוד לאתוס הפעולה הציוני-אקטיוויסטי, לפיו דם יהודי אינו הפקר. ז'בוטינסקי החליט להעניק גיבוי מלא לפעולות האצ''ל ונתן פקודה לשבור את ההבלגה ולפתוח בפעולות צבאיות נגד הערבים. יום שבירת ההבלגה שכונה ''יום ראשון השחור'' חל ב-14 בנובמבר 1937.

בנאומו בפתיחת קונגרס הצ''ח בפראג, ב-1938, אמר: ''סוף-סוף נשברה בידי היהודים בארץ-ישראל אותה סבלנות פאסיווית כלפי כנופיות הטרור, שמכנים אותה בשם הבלגה''. באספת עם בוורשה באותה שנה, נאם בזכות שבירת ההבלגה: ''והנוער שלנו? נוער זה מאמין, הוא לוחם, הוא הקריב קורבנות... בנים עניים הם לעם ישראל והאידיאל שלהם לשרת את עמם ואת מולדתם''.

במסגרת פעולות התגמול נגד הטרור הערבי, ביצע האצ''ל פעולת עונשין נגד הכפר הערבי ביר-עדאס, ב-29 במאי 1939. בהוראת הפעולה הודגש שאין לפגוע בזקנים, נשים וילדים. בהתקפה נהרגו עשרה ערבים, אך מחמת הבלבול נמנו ביניהם גם ארבע נשים. כששמע ז'בוטינסקי על המקרה, הוא הגיב בחריפות על תוצאות ההתקפה, ובפקודה מיוחדת מה-24 ביוני קבע סייגים ברורים לפעולות האצ''ל בעתיד: ''טוב לא לירות לגמרי מלסכן אישה; יש לוותר, בגדר האפשרות, על מקומות שנשים רגילות להתקהל שמה; יש לשדר ולהדפיס בערבית התראה לציבור שלהם, כי בימים אלה לא יאה לגבר שישלח את אשתו לשוק או מקום דומה: בעצמו ילך; דין תינוק וזקן — כדין אישה''.

אוואקואציה וחלוקה

ז'בוטינסקי היה פסימי ביותר לגבי המשך החיים היהודיים בגולה, בכנס ההסתדרות הציונית החדשה שנערך בוורשה ב-13 ביוני 1936, העלה במפורש את רעיון ''האוואקואציה'' – פינוי המוני של יהודים מאירופה. ז'בוטינסקי הותקף חריפות בהאשמה שרעיונו זה יגרום לממשלה הפולנית לגרש את היהודים.

ועדת חקירה מלכותית בריטית בראשות הלורד פיל, המליצה בשנת 1937 על חלוקת ארץ-ישראל והקמת מדינה יהודית בחלק קטן שלה. ז'בוטינסקי דחה את הרעיון על הסף וראה בו הצעה אבסורדית. הוא פתח במערכה שיטתית למען דחיית תוכנית החלוקה. הבעיה העיקרית שעמדה בפניו הייתה חיסול הגולה היהודית. הוא טען שרק טריטוריה בעלת ממדים מספיקים שיש בהם כדי לקלוט את מיליוני יהודי אירופה עשויה לספק את צרכי העם היהודי. לפיכך יש לדחות את תוכנית החלוקה, שכן לאיש אין זכות לוותר על חלקי הארץ, שהיא מולדתו של העם העברי. ז'בוטינסקי טען כי אם היהדות לא תחסל את הגולה, תחסל זו את היהדות ולכן יש לפעול להעברה המונית של יהודי פולין לארץ-ישראל. זרמים שונים ביהדות, ביניהם ''הבונד'', לחמו נגד רעיון חיסול הגולה ותוכנית האוואקואציה של ז'בוטינסקי. אך הוא המשיך להזהיר: ''עלינו להושיע מיליונים - מיליונים רבים. אינני יודע, אם השאלה נוגעת לקליטת שליש הגזע היהודי, או מחצית הגזע היהודי או רביע הגזע היהודי. אינני יודע זאת. אבל זו שאלה של מיליונים''. ברם, הממשלה הבריטית בעצמה דחתה את תוכנית החלוקה. בפברואר 1938 נתקבלה תוכנית האוואקואציה כתוכנית רשמית של הצ''ח.

עליית "אף על פי"

מאורעות הדמים של תרפ''ט (1929) והתסיסה בקרב האוכלוסיה הערבית בארץ-ישראל נגד המפעל הציוני והישוב היהודי, הביאו להקצנת המדיניות שבה נקטו שלטונות המנדט הבריטי בארץ לאחר מאורעות שנת תר''ף-תרפ''א (1921-1920).

העלייה היהודית לארץ היתה אחד הנושאים העיקריים שנפגעו מהתפנית. ב''ספר הלבן'' של לורד פאספילד (1930) ניתן ביטוי לקו המדיני החדש בנושא העלייה: צמצום ניכר של מספר העולים והטלת פיקוח צמוד בהתאם לשיקולים כלכליים ואחרים.

''הספר הלבן'' עורר זעם בקרב הישוב היהודי והפגנות מחאה. גם הבטחתו של ראש ממשלת בריטניה באגרת לד''ר חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית, שאין כאן סטיה מהמדיניות הקודמת, לא הפיגה את החששות.

ביטוי לחשש ולחוסר האמון המתגברים נגד מעצבי המדיניות הבריטית בלונדון ניתן על-ידי זאב ז'בוטינסקי. במאמרו "על האוונטוריזם" מפברואר 1932 קרא ז'בוטינסקי למאבק מדיני בספר הלבן ובאיסוריו. מאמרו זה של ז'בוטינסקי הניח את היסוד למפעל ההעפלה שארגנו הצה''ר, הצ''ח, בית''ר והאצ''ל.

לאחר עליית הנאצים לשלטון (1933) לא חסך ז'בוטינסקי כל מאמץ בעשיית נפשות לרעיונו זה, שתכליתו הצלת יהודים. בקיץ תרצ''ו (יוני 1936) העלה את רעיון ה''אוואקואציה'' (הפינוי) כפתרון קונסטרוקטיבי יחיד לבעיה היהודית. הוא קרא ליהודים לחסל את הגלות, בעיקר באירופה, בדרך ה''פינוי'': ''אם לא תחסלו את הגולה – הגולה תחסל אתכם''. עניין העלייה נהפך לנושא קיומי של העם היהודי.

במאמרו "ספורט לאומי" (מאי 1939), חזר ז'בוטינסקי וקרא להמשיך באותה שיטה מחנכת של ניפוץ משמעת (ולעיתים שמשות), בהתאם לנסיבות הנדרשות. השפעתו של המאמר היתה עצומה. בנאום שנשא במסיבה חגיגית מטעם הצ''ח בוורשה ימים אחדים לאחר פרסום המאמר, הוסיף ז'בוטינסקי ואמר:

... הדבר השני הוא עלייה ב', היא לא בלתי ליגאלית. כפי שאומר ידידנו (יאשיה) ווג'ווד, ''ההגבלות הן בלתי ליגאליות''. כוחו של חוק אינו בכך שהוא כתוב בספר חוקים, אלא בכך שהוא מבוצע בחיים, וכל כמה שעובר יותר זמן – כוחו מתחזק. האמצעי הטוב ביותר לבטל את החוק הוא שבירתו המתמדת, וזוהי משמעותה של עלייה ב'.אחרי שהתנועה הרוויזיוניסטית הכריזה ב-1936 על עליית ''אף-על-פי'', קיבל המבצע תנופה חדשה. החל משנת 1937 יצאו בדרכן לארץ-ישראל עשרות אניות מעפילים.

פרעות ''ליל הבדולח'' (9 בנובמבר 1938) ונאום הקריאה של ז'בוטינסקי מוורשה בערב תשעה באב תרצ''ח (אוגוסט 1938) שקדם לו, הגבירו את תחושת הדחיפות. ההכרח לעזוב ללא שהות את אדמת אירופה ולהתרכז במולדת, מצא את ביטויו בהוראות שיצאו משלטון בית''ר בלונדון, אל פעילי עלייה ב', הפרוסים בנקודות המעבר על גבולות מדינות אירופה. המגמה היתה לפתוח את אפשרויות העלייה לכל דיכפין.

קרוב ל-20,000 מעפילים עלו ארצה במסגרת עליית ''אף-על-פי'', באניות שפרצו את ההסגר הבריטי, וזכו להינצל מן התופת הנאצית